לחוות את הכאן והעכשיו
שאל את עצמך בכנות כמה זמן בשבוע האחרון היית מופתע...
זוכר את הרגעים האלה? נסה לכמת אותם. כמה זמן? שניות? דקות? שעות?
לעומת זאת, כמה רגעים לא הפתיעו אותך?
כל הרגעים שבהם אינך מופתע הם רגעים שבהם ציפית שמשהו יקרה ואז הוא קרה.
ואם הופתעת מעט כל כך באופן יחסי... זה אומר שאתה נביא?
וזה מאוד מוזר שחזית כל כך הרבה מפני שהעולם לא חוזר על עצמו אלא משתנה בכל רגע... ואי אפשר, במידת השליטה הנוכחית שלנו עליו, לצפות שינהג בדיוק כמו קודם. ובכל זאת אנו ממשיכים לצפות מראש.
רובנו מאפשרים למעט מאוד דברים להפתיע אותנו.
אנחנו מנסים בעקביות ובאוטומטיות לנבא את הרגע הבא.
זה כלל לא קשור לעולם, כי העולם תמיד מפתיע. אנחנו אלה שבוחרים לראות בו את הדימיון לציפיות שלנו.
למה אנחנו עושים את זה? למה אנחנו לא מרשים לעצמנו להיות מופתעים מכל דבר שקורה?
האם זה הצורך שלנו לדעת שאנו בשליטה? (למרות שאנו יודעים שאיננו)
האם זהו המגן הבסיסי שלנו מפני הכאן העכשוי?
ואני רוצה לחוות את החוייה. כאן-עכשיו. אבל כמה קשה לחוות את זה באופן קבוע.
אופססס...לחוות באופן קבוע? הרי כל קבעון איננו כאן-עכשיו... נשמע כמו סתירה פנימית, לא?
ומהו האחוז של הכאן-עכשיו שאנו מאפשרים לו לחדור מבעד למחסומי ההגנה שלנו.
איך מודדים בכלל דבר כזה?
הנה תכסיס טוב בשביל זה:
שאל את עצמך "מה אני קולט בחושיי (החיצוניים והפנימיים) ואינני מאפשר לעצמי להיות מודע לו כרגע?"
